תנ"ך על הפרק - במדבר יט - בכור שור

תנ"ך על הפרק

במדבר יט

136 / 929
היום

הפרק

פָּרָה אֲדֻמָּה, טֻמְאַת מֵת

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃וְ֠כִבֶּס הָאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי׃וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב׃וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְהוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃וְהָיְתָ֥ה לָּהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

זאת חקת התורה. חוק של הוראה: ויקחו אליך פרה אדמה. [לפי שלא יהו בני אדם מצויין אצל מיתיהם מתוך חיבתם ויצערו יותר מדאי, אי נמי שלא דורשין אל המתים ובעלי אוב, החמיר הכתוב בטומאת מת יותר מכל טומאות שבעולם לעשותו אבי אבות הטומאה] שמטמא אדם וכלים ואף מטמא באהל ועושה חרב כחלל [ואף מפני כבוד הבריות שלא יעשו מעורם נודות, ושטיחין מעצמותיהן כלים להשתמש בהם כמו בעור בהמות ועצמות וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו מפני מה עור אדם טמא שלא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין, מפני מה [עצם אדם טמא שלא יעה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין, ולפי חיבתן טומאתן] כמו שאמרו רבותינו לצדוקים שאמרו קובלני עליכם פרושים שאתם אומרים ספר תורה מטמא ידים וספרי מרון אינם מטמאין הידים וענו להם קובלני עליכם צדוקים שאתם אומרים עצמות יוחנן כהן גדול מטמאין - לכך לקח יוחנן שהוא חשוב בעיניהם על שנעשה צדוקי - ועצמות חמור טהורים אלא לפי חיבתן של אדם טמאים יותר מן החמור שלא יזלזלו בהם, הכי נמי לפי חיבתן טומאתן שלא יתנום עם תרומה ויאכלו העברים אבל מרון יאכלום ויאכלום. וכן לעניין טהרתם החמירו עליהם לבקש אפר פרה שהיא יקרה בדמים, וגם בשביל להרחיקם מן המת אסר מת בהנאה. מיהו אי לא שהחמירו בטומאתו ובטהרתו לא יניחו בשביל שהוא אסור בהנאה מלהשתמש בו דליכשירגישו שהוא משתמש באיסורי הנאה לא יפסיד בכך אלא שיאסרו עליו מכאן ולהבא, אבל כשמטמא והוא משתמש בכלים טמאים, יטמאו כל אשר בביתו, ולכך ימנעו מלשמש בעור המת ובעצמותיו: [ונתתם אתה אל אלעזר הכהן. [ולפי שהיא מטמאה העוסקין בה לא רצה הק' שיטמא כהן גדול: ושחט אתה לפניו. לפני אלעזר]: ושרף. אותה השורף: לעיניו. של אלעזר: ולקח אלעזר הכהן: וכבס…הכהן וכן השורף וכן האוסף [לפי שאפר הפרה קדוש ואי אפשר ליגע באפר שלא יפרח ממנו על הבגד שהוא לבוש משום לא יוליכנו במקום טמא צריך לכבס בגדיו כדכתי' גבי חטאת "ואשר יזה מדמה על הבגד…תכבס במקום קדש: וגבי פר ושעיר הנשרפים נמי כתיב "והשרף אותה יכבס בגדיו ורחץ בשרו במים ואחר יבא אל המחנה" וכן נוגע ונושא צריך כיבוס מהאי טעמא שמא נפל מן המים עליו או על בגדו] [וגם יש לפרש להכי מטמא הנוגע שמא בני אדם העושין עצמן פרושין יזו על עצמן שלא לצורך כלל אנו רוצים להיות טהורים, ולכך צוה הק' שהנוגע שלא לצורך ויהיה טמא] ושמע' מפ' והשורף יכבס בגדיו קודם השריפה וכן האוסף קודם אסיפה וכן הכהן ואינו נראה כלל דאם כן מהו "ואחר יבא אל המחנה", ואחר ישרוף, או יאסוף מיבעי ליה: ואסף איש טהור מכדי חטא קרייה רחמנ' ממאי תיסק אדעתין דטמא יתעסק בה וכי טמא יתעסק בקדשים ולכך דקדקו רבותינו שלא בא הכתוב לומר אלא שאין צריך אלא שיקרא האיש טהור ומצינו טבול יום שנקרא טהור דכת' "ורחץ בשרו במים וטהר ומשום הכי אמרו טבול יום כשר לפרה, אבל הצדוקים שלא ידעו לדקדק היו אומ' שבמערבי שמש היתה נעשית והיו רבותי' מטמאין את העוסק ומטבילין להוציא מלבן של צדוקין וכל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא כדמפר' ביוצא: והניח. לג' חלקים נתחלקה כמו שפי' רש"י והכי משמע קרא "והניח מחוץ למחנה" והשלישי היתה לבני ישראל למשמרת והשלישי הא אמרת למי נדה להזות ממנה כל שעה, השלישית הא אמרת: הוא יתחטא בו. הנוגע במת: ביום השלישי. לטומאתו: וביום השביעי. ואם איחר הזאתו מיום השלישי כל זמן שיזה מיום שלישי ואילך ישים שלשה ימים בין ראשונה לשנייה: את משכן ה' טמא. אם נכנס בלא הזאה וטבילה ואפי' לענין תרומת מעשר וחולין שאינם מקודשין כל כך: עוד טמאתו בו. אעפ"י שעמד שבעה וטבל והעריב שמשו כיון שלא יתחטא, עדיין טומאתו בו, וכל מה שסיפר לא יועיל לו לענין שיזו עליו ב' הזאות נגד ג' וז' אלמ' יסתור הכל ויתחיל לספור ויזו עליו ג' וז' ולכך נאמר "עוד טומאתו בו" הגה"ה: זאת התורה. שאמרנו למעלה באוהל בנוגע במת עצמו כי הוא לבא המת: ולכלי חרס פתוח שהטומאה קודמת לפתחו כדאשכח גבי שרצים "וכלי חרס אשר יפל מהם אל תוכו" אלמא שאינו מקבל טומאה אלא מתוכו, אבל מתוכו כיון שבא לאוירו טמא אעפ"י שלא נגע, ולפיכך אם יש צמיד פתיל עליו טהור הוא אבל כלי שטף בכל ענין טמא בין מגבו בין מתוכו ובלבד שיגע בו ואהל המת כמאן דמלי טומאה דמי: וכן הנוגע על פני השדה. שלא באהל בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר צריך הזאה שלישי ושביעי: ולקח אזוב וטבל. דבר נמוך ועץ נמוך ללמדך שהמנמיך עצמו נטהר: וטבל במים. שהמים שהם חיים מעבירין טומאת המת: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה. לרבות כרת לנוגע בגולל ודופק שנתרבו מעל פני השדה כנוגע במת עצמו מיהו נזיר אינו מגלח עליהם אם נטמא בהם דאינו גלח אלא על טומאת גוף המת כדאיתא בנזיר וכהן אינו מוזהר על טומאתו ולפיכך הכהנים אינם מוזהרים על חלל חרב על כלי מתכות הנוגעים במת או הבאים באהל המת אעפ"י שהם אבי אבות הטומאה כמת כדיון דאין נזיר מגלח עליהם אין כהן מוזהר על טומאתם דילפינן טומאתו טומאתו לגזירה שוה, כדאיתא בשבועות ובמכות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך